המוסיקה שתשמעו כאן היא המוסיקה המקורית של שיר השירים כפי שכתב אותה שלמה המלך. המוסיקה נשתמרה באמצעות טעמי המקרא, הנקראים גם פשוט "הטעמים". הטעמים הם מערך של סימנים שממלאים מספר תפקידים: הם מפסקים כל פסוק שבתנ"ך באופן פרטני; הם מראים לנו אילו הברות להדגיש בכל מילה; הם מראים את הכח היחסי של כל מילה בפסוק; הם אפילו קובעים את הניקוד. יתר על כן, הם מעניקים למקרא את המנגינה
על העיבוד המוסיקלי
הכלל: הכל פה מנוגן לפי המוסיקה המקורית שכתב שלמה המלך.
הפרט: טעמי המקרא אינם מערך של תווים בלבד. הם נוסחה מוסיקלית שיחד עם הטקסט מספק את התבנית המלודית, ההרמונית והקצבית לכל מילה בכל פסוק ולכל פסוק בפני עצמו. למשל, הטעם "סוף-פסוק" מלווה את המילה האחרונה של כל פסוק בתנ"ך ומסמן את הקדנצה השלֵמה ביותר, התחושה הברורה ביותר של סיום המשפט המוסיקלי. טעמים אחרים מסמנים רמות שונות של גבעות בקעות ומישורים, של מתח והרפיה, שהם אבני היסוד של המוסיקה. לקהילות שונות בעולם יש מנגינות שונות לאותן תבניות של טעמים בהתאם לתחושת המלודיה וההרמוניה, המתח וההרפיה של אותה קהילה או עדה. לחלק מהקהילות יש גם מנגינות שונות לספרים שונים ומועדים שונים. בסך הכל יש עשרים-ותשעה טעמים. בכתיבת שיר השירים המלך שלמה השתמש בעשרים מהם בלבד.
העיבוד שלי לוקח את הנוסחה הזאת כמה צעדים קדימה: ראשית כל, לצד שתי מערכות מנגינה מסורתיות יישמתי את הנוסחה בחמש מערכות מנגינה משלי – תיכף אסביר. שנית, מכיוון שבכל מנגינה טמונה גם הרמוניה הוספתי את ההרמוניות המתאימות. שלישית, היות ומוסיקה ומילים קצביות מטבען, הוספתי את הקצב המתאים.
מבחינת תזמור, השתמשתי אך ורק בכלים אקוסטיים זהים או דומים לאלה שהיו בשימוש בתקופת המקרא. היות והסיפור מתחלק בצורה ברורה לשלוש דמויות מרכזיות, שלוש מקהלות ושלוש זירות, הקציתי לכל אחת כלי מלודי אחד, כלי הרמוני אחד וכלי הקשה אחד או יותר. השולמית, גיבורת הסיפור, ו"בנות ירושלים", שמתידדות איתה, מיוצגת ע"י הכינור והנבל; הרועה והאחים ע"י החליל והגיטרה; והמלך שלמה ואנשי המלך ע"י הסקסופון והקונטרבס.
כשניגשתי לעיבוד המוסיקלי של שיר השירים השתדלתי לתת ליצירה לדבר בעד עצמה דרך הטעמים. נתתי לפרקים עצמם "לבחור" את המודוסים המלודיים והקצביים.
מבחינת המנגינות השתמשתי במערך המודאלי הדיאטוני הפשוטה והנפוצה, אותם תווים שמקבלים כשמנגנים על הקלידים הלבנים של פסנתר או על קסילופון פשוט. אסביר את השיטה במילים פשוטות: אתה יכול לשיר סולם עולה "דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו", או באופן דומה אתה יכול לשיר אותם תווים החל מתו אחר, לדוגמה "רה-מי-פה..." אלה נקראים סולמות מודאליים או פשוט מודוסים. כל מודוס נשמע שונה מרעהו בגלל המרווחים השונים בין התווים. אם נקרא לסולם שמתחיל ב-דו "סולם 1", סולם 2 יתחיל ב-רה, סולם 3 יתחיל ב-מי, סולם 4 יתחיל ב-פה וכן הלאה עד 7. 8 מהווה חזרה על 1 באוקטבה הבאה. אני פשוט התאמתי כל אחד משמונת הפרקים למודוס המקביל.
גם את הקצב קבעתי לפי מספר הפרק, כלומר, פרק ב' הוא בסולם 2 בשני-רבעים, פרק ג' בסולם 3 בשלושה-רבעים וכן הלאה. מכיוון ש-1 אינו קובע קצב העתקתי את הקצב מפרק ח' (8) שמהווה חזרה וסגירה לפרק א'.
למרות שכל הסולמות מורכבים משבעה תווים בלבד, לכל אחד יש הלך-רוח משלו. ע"י התאמת כל סולם למקביל הקצבי שלו יצאו לי שבעה שילובים ייחודיים שבהם יישמתי את טעמי המקרא. ייתכן מאד שכך כתבו מוסיקה גם בימי קדם היות ואפשר כך לקבל מגוון רחב של סגנונות מבלי לכוון את כלי הנגינה מחדש, תהליך קשה שצורך זמן גם בכלים מודרניים.
בהתבסס התנועה המלודית וההרמונית על הטעמים, והתנועה הקצבית על הערך ההברתי של המילים בשילוב עם רמת ההדגשה של הטעמים, הפרקים כמעט כתבו את עצמם. במקרה של הפרקים א' ו-ח', שהם במודוס 1 (איאוני), פשוט השתמשתי בנוסח אשכנז המסורתי לשה"ש שאף הוא בסולם 1. עבור פרק ג' השתמשתי בנוסח צפון אפריקה, שהוא במודוס 3' (פריגי). הנוסחים המסורתיים גם סיפקו לי רמזים בדבר אפשרויות התנועה במודוסים האחרים. אציין גם ששניהם נשמעים אחרים והרבה יותר יפים כשהם מלווים בהרמוניה וקצב.
האתנחתאות האינסטרומנטליות גם הן חלק מובנה בשיר המקורי. הן מסמנות את ההתחלה והסוף של כל מערכה ואת חילוף הסצנות עפ"י סימני החלוקה הנ"ל, שהם חלק בלתי נפרד מהמקרא.
כשרשמתי את התווים ולמדתי את הניואנסים שלהם ע"י נגינה חוזרת ונשנית, הגאונות של הכתיבה של שלמה המלך יצאה אלי כמו ציץ פורח לאיטו. ההקשבה למוסיקה עצמה חשפה כיצד הפרזות מקבילות אחת לשניה, או נוגדות, או רומזות לפרזות אחרות; נתגלו חרוזים ותבניות קצביות צפונים; מצאתי תשובות להרבה שאלות לגבי מי הדובר ומה הכוונה; הופיע מִגוון מעורר השתאות של דינמיקות ואפקטים מוסקליים, מילוליים וקצביים... בקיצור, כמו שקיויתי, האופרה העתיקה בעולם התעוררה לחיים.
הכלל: הכל פה מנוגן לפי המוסיקה המקורית שכתב שלמה המלך.
הפרט: טעמי המקרא אינם מערך של תווים בלבד. הם נוסחה מוסיקלית שיחד עם הטקסט מספק את התבנית המלודית, ההרמונית והקצבית לכל מילה בכל פסוק ולכל פסוק בפני עצמו. למשל, הטעם "סוף-פסוק" מלווה את המילה האחרונה של כל פסוק בתנ"ך ומסמן את הקדנצה השלֵמה ביותר, התחושה הברורה ביותר של סיום המשפט המוסיקלי. טעמים אחרים מסמנים רמות שונות של גבעות בקעות ומישורים, של מתח והרפיה, שהם אבני היסוד של המוסיקה. לקהילות שונות בעולם יש מנגינות שונות לאותן תבניות של טעמים בהתאם לתחושת המלודיה וההרמוניה, המתח וההרפיה של אותה קהילה או עדה. לחלק מהקהילות יש גם מנגינות שונות לספרים שונים ומועדים שונים. בסך הכל יש עשרים-ותשעה טעמים. בכתיבת שיר השירים המלך שלמה השתמש בעשרים מהם בלבד.
העיבוד שלי לוקח את הנוסחה הזאת כמה צעדים קדימה: ראשית כל, לצד שתי מערכות מנגינה מסורתיות יישמתי את הנוסחה בחמש מערכות מנגינה משלי – תיכף אסביר. שנית, מכיוון שבכל מנגינה טמונה גם הרמוניה הוספתי את ההרמוניות המתאימות. שלישית, היות ומוסיקה ומילים קצביות מטבען, הוספתי את הקצב המתאים.
מבחינת תזמור, השתמשתי אך ורק בכלים אקוסטיים זהים או דומים לאלה שהיו בשימוש בתקופת המקרא. היות והסיפור מתחלק בצורה ברורה לשלוש דמויות מרכזיות, שלוש מקהלות ושלוש זירות, הקציתי לכל אחת כלי מלודי אחד, כלי הרמוני אחד וכלי הקשה אחד או יותר. השולמית, גיבורת הסיפור, ו"בנות ירושלים", שמתידדות איתה, מיוצגת ע"י הכינור והנבל; הרועה והאחים ע"י החליל והגיטרה; והמלך שלמה ואנשי המלך ע"י הסקסופון והקונטרבס.
כשניגשתי לעיבוד המוסיקלי של שיר השירים השתדלתי לתת ליצירה לדבר בעד עצמה דרך הטעמים. נתתי לפרקים עצמם "לבחור" את המודוסים המלודיים והקצביים.
מבחינת המנגינות השתמשתי במערך המודאלי הדיאטוני הפשוטה והנפוצה, אותם תווים שמקבלים כשמנגנים על הקלידים הלבנים של פסנתר או על קסילופון פשוט. אסביר את השיטה במילים פשוטות: אתה יכול לשיר סולם עולה "דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו", או באופן דומה אתה יכול לשיר אותם תווים החל מתו אחר, לדוגמה "רה-מי-פה..." אלה נקראים סולמות מודאליים או פשוט מודוסים. כל מודוס נשמע שונה מרעהו בגלל המרווחים השונים בין התווים. אם נקרא לסולם שמתחיל ב-דו "סולם 1", סולם 2 יתחיל ב-רה, סולם 3 יתחיל ב-מי, סולם 4 יתחיל ב-פה וכן הלאה עד 7. 8 מהווה חזרה על 1 באוקטבה הבאה. אני פשוט התאמתי כל אחד משמונת הפרקים למודוס המקביל.
גם את הקצב קבעתי לפי מספר הפרק, כלומר, פרק ב' הוא בסולם 2 בשני-רבעים, פרק ג' בסולם 3 בשלושה-רבעים וכן הלאה. מכיוון ש-1 אינו קובע קצב העתקתי את הקצב מפרק ח' (8) שמהווה חזרה וסגירה לפרק א'.
למרות שכל הסולמות מורכבים משבעה תווים בלבד, לכל אחד יש הלך-רוח משלו. ע"י התאמת כל סולם למקביל הקצבי שלו יצאו לי שבעה שילובים ייחודיים שבהם יישמתי את טעמי המקרא. ייתכן מאד שכך כתבו מוסיקה גם בימי קדם היות ואפשר כך לקבל מגוון רחב של סגנונות מבלי לכוון את כלי הנגינה מחדש, תהליך קשה שצורך זמן גם בכלים מודרניים.
בהתבסס התנועה המלודית וההרמונית על הטעמים, והתנועה הקצבית על הערך ההברתי של המילים בשילוב עם רמת ההדגשה של הטעמים, הפרקים כמעט כתבו את עצמם. במקרה של הפרקים א' ו-ח', שהם במודוס 1 (איאוני), פשוט השתמשתי בנוסח אשכנז המסורתי לשה"ש שאף הוא בסולם 1. עבור פרק ג' השתמשתי בנוסח צפון אפריקה, שהוא במודוס 3' (פריגי). הנוסחים המסורתיים גם סיפקו לי רמזים בדבר אפשרויות התנועה במודוסים האחרים. אציין גם ששניהם נשמעים אחרים והרבה יותר יפים כשהם מלווים בהרמוניה וקצב.
האתנחתאות האינסטרומנטליות גם הן חלק מובנה בשיר המקורי. הן מסמנות את ההתחלה והסוף של כל מערכה ואת חילוף הסצנות עפ"י סימני החלוקה הנ"ל, שהם חלק בלתי נפרד מהמקרא.
כשרשמתי את התווים ולמדתי את הניואנסים שלהם ע"י נגינה חוזרת ונשנית, הגאונות של הכתיבה של שלמה המלך יצאה אלי כמו ציץ פורח לאיטו. ההקשבה למוסיקה עצמה חשפה כיצד הפרזות מקבילות אחת לשניה, או נוגדות, או רומזות לפרזות אחרות; נתגלו חרוזים ותבניות קצביות צפונים; מצאתי תשובות להרבה שאלות לגבי מי הדובר ומה הכוונה; הופיע מִגוון מעורר השתאות של דינמיקות ואפקטים מוסקליים, מילוליים וקצביים... בקיצור, כמו שקיויתי, האופרה העתיקה בעולם התעוררה לחיים.
עבור "מדריך קצר לטעמי המקרא", קטע מתוך הספר
שיר השירים - וידויו של משיח
פתח את הקובץ למטה
שיר השירים - וידויו של משיח
פתח את הקובץ למטה
| a_brief_introduction_to_trope_-_hebrew.pdf |
