ושמו שלמה בן דוד ובת-שבע, והוא היה אדם מיוחד במינו. לא רק שהוא בנה את בית המקדש בירושלים (ואת ארמונו המפואר לידו), אלא היה גם האדם החכם בעולם - הוא אפילו הבין את שפות החיות! לשלמה חָסַר רק דבר אחד: אהבה אמיתית. הוא התחתן עם עשרות נשים והתנה אהבים עם עוד עשרות, אבל אף אחת לא סיפקה אותו באמת...
עד שיום אחד שלמה נסע לעין גדי, כפר ליד ים המלח, לקנות צֳרִי – בושם יקר מעץ שגדל רק שם והופק בשיטה כה סודית שהוטלה קללה נמרצת על מי מתושבי הכפר שיגלה את הסוד לאדם זר. שם ראה שלמה אשה רוחצת במעין. היא היתה שחורה ויפה - כל כך יפה שכינויה היה השולמית – האשה המושלמת. השולמית לא רק היתה יפה, היה לה גם כרם צרי משלה שהוריש לה אביה המנוח. המלך ציווה על אנשיו לקחת אותה לארמון.
עכשיו, לשולמית היה מאהב מהכפר (נקרא לו "המאהב") מומחה בהפקת בושם הצרי. כמובן, הוא לא יכל להתנגד להובלת אהובתו לירושלים, אבל הוא עקב אחרי פמליית המלך והתגנב לארמון כדי להשגיח על השולמית.
בארמון פגשה השולמית את "בנות ירושלים" – בנות הכהנים, הלויים ואצולת שבט יהודה. השולמית הקסימה את בנות ירושלים עם מראיה ודרכיה האקזוטיים, ועד מהרה הן הפכו חברות ובנות-סוד. המלך שלמה היה איש עסוק מאד אבל הוא השתדל להרשים את השולמית עם רוב עושרו ופארו, אם כי יופיה השאיר אותו מחוסר מילים – אולי לראשונה בחייו.
חלפו הימים והמאהב בא והלך. הוא ניסה לשכנע את השולמית לצאת איתו מהארמון אל השדות והיערות, שם האביב כבר החל לחשוף את קסמיו, אבל לשווא. וגם אם לפעמים היא נתנה לו להעביר את הלילה איתה, הוא תמיד נאלץ לעזוב לפני השחר.
אז בינתיים השולמית נהנתה משני העולמות, גם מתענוגות הארמון וחברותיה החדשות, וגם מאהבת המאהב המסור. אבל היו לה נקיפות מצפון. היא חלמה שוב ושוב שהיא מתעוררת בלילה והמאהב איננו. היא סורקת את העיר וכשבסוף מוצאת אותו היא נשבעת שתיקח אותו לבית אמהּ ותינשא לו. אבל כשהיא התעוררה באמת, רועדת, היא השביעה את בנות ירושלים שלא ידחקו בה לבחור בין המלך לבין המאהב לפני הרגע הנכון. החלום הטריד אותה כל כך שהיא התגנבה מהארמון ונפגשה עם המאהב, אבל אחר כך חזרה לארמון. בנות ירושלים ואנשי המלך ראו אותה מבעד לחלון ובנות ירושלים התגרו באנשי המלך על כך שהניחו לה לברוח. אנשי המלך השיבו: אין דבר, המלך מתכונן לחתונה. אפילו בת-שבע, אם המלך, בעד הזיווג. השולמית תהיה מלכת ישראל, שלמה יפסיק לרדוף שמלות, וסוף-סוף יהיה יורש ראוי לכס המלכות.
אך המלך היה מוטרד. הוא ידע על הפגישות הסודיות של השולמית עם המאהב והוא ידע שאותו היא לא אוהבת באמת. אבל הוא לא רצה לאבד אותה, אז לילה אחד הוא בא לחדרהּ בניסיון לזכות באהבתהּ. הוא הרעיף עליה שבחים עד שהמאהב לא יכל לשאת יותר. הוא יצא ממקום מחבואו וקרא תגר על המלך. הוא אמר שהשולמית שלו ותמיד תהיה שלו. אבל שלמה – לשונו מלאכות – והוא סחף את השולמית עם הבטחותיו. מוקסמת, השולמית בחרה: היא הזמינה את המלך אל "הגן" שלה.
כעבור זמן-מה יצא המלך מחדר השולמית, מתרברב בפני חבריו על שהצליח לפתות אותה. אבל דבריו היו ריקים. במקום להפוך למלכת ישראל, עכשיו השולמית היתה סתם עוד פילגש. המאהב בא לבקש את שלומהּ, אבל אחרי מעלליה עם המלך היא לא יכלה לפתוח לו. היא המציאה תירוצים כדי להרויח זמן אבל בינתיים המאהב הלך, משוכנע שהיא לא רוצה בו יותר. היא רצה החוצה וחיפשה אותו בכל העיר אבל לא מצאה אותו. היא בעצמה הגשימה את סיוטהּ. רק עכשיו הבינה השולמית האומללה עד כמה יקר לה המאהב. היא תיארה את יופיו ואת קסמו באזני בנות ירושלים וגמרה אומר: היא תמצא אותו גם אם בסוף הוא ידחה אותה.
השולמית ירדה לעין גדי, שם מצאה את המאהב בגנו. להפתעתה, במקום לנזוף בה על מעלליה, הוא נדהם ושמח שחזרה אליו. יחד עלו לארמון כדי לארוז ולחזור לכפר, שם יתחתנו. רק אז הכתה בה הרדידות של חיי הארמון – אנשי המלך התיחסו אליה כאל רקדנית הַרְמוֹן, ואז יצא המלך שלמה בכבודו ובעצמו, שיכור, ובאותה לשון חדה שבה פיתה את השולמית הוא תיאר את הגוף שלה לאזני כל. רק כשהתחיל לגולל בפרטי פרטים את מה שקרה מאחורי הדלת נכנסה השולמית בדבריו והודיעה על בחירתה אחת ולתמיד. היא תחזור עם המאהב שלה את הכפרים, שם האביב במלוא הפריחה.
השולמית והמאהב, יחד עם בנות ירושלים, ירדו שלובי-זרועות לעין גדי. לרגע תקפה אותה חרדה – אולי קנאתו תתגבר על אהבתו? אבל המאהב הרגיע אותה באומרו שאפילו מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתו. הם פגשו באחיה החורגים של השולמית, שעדיין ראו בה ילדה מציקה (ורצו להשאיר את ירושתה במשפחה) והכריזו שישמרו עליה טוב-טוב מכאן ואילך, אבל השולמית השיבה בתוקף שגם הגוף שלה וגם הכרם שלה הם שלה לעשות בהם כרצונה. היא והמאהב סיפרו לחבריהם על הרפתקאותיהם (ולא חסכו מהמלך מילים נוקבות) ואז הלכו רק שניהם לממש את אהבתם.
-סוף-
תקציר זה מבוסס על קריאה פשוטה ומילולית של שיר השירים. הסיפור על רחיצת השולמית במעין הינה אגדה עתיקה מחוזקת ע"י שם המעין – "מעין השולמית" ושם הנחל – "נחל שולמית", שניהם בעין גדי. יכולתו של שלמה להבין את שפות החיות מובאת ברש"י על מלכים א' ג' ט"ו. ניתן לקרוא את הקללה שהוטלה על מי שמגלה את סוד הבושם ברצפת הפסיפס של ביה"כ העתיק שבעין גדי עד היום הזה.
עד שיום אחד שלמה נסע לעין גדי, כפר ליד ים המלח, לקנות צֳרִי – בושם יקר מעץ שגדל רק שם והופק בשיטה כה סודית שהוטלה קללה נמרצת על מי מתושבי הכפר שיגלה את הסוד לאדם זר. שם ראה שלמה אשה רוחצת במעין. היא היתה שחורה ויפה - כל כך יפה שכינויה היה השולמית – האשה המושלמת. השולמית לא רק היתה יפה, היה לה גם כרם צרי משלה שהוריש לה אביה המנוח. המלך ציווה על אנשיו לקחת אותה לארמון.
עכשיו, לשולמית היה מאהב מהכפר (נקרא לו "המאהב") מומחה בהפקת בושם הצרי. כמובן, הוא לא יכל להתנגד להובלת אהובתו לירושלים, אבל הוא עקב אחרי פמליית המלך והתגנב לארמון כדי להשגיח על השולמית.
בארמון פגשה השולמית את "בנות ירושלים" – בנות הכהנים, הלויים ואצולת שבט יהודה. השולמית הקסימה את בנות ירושלים עם מראיה ודרכיה האקזוטיים, ועד מהרה הן הפכו חברות ובנות-סוד. המלך שלמה היה איש עסוק מאד אבל הוא השתדל להרשים את השולמית עם רוב עושרו ופארו, אם כי יופיה השאיר אותו מחוסר מילים – אולי לראשונה בחייו.
חלפו הימים והמאהב בא והלך. הוא ניסה לשכנע את השולמית לצאת איתו מהארמון אל השדות והיערות, שם האביב כבר החל לחשוף את קסמיו, אבל לשווא. וגם אם לפעמים היא נתנה לו להעביר את הלילה איתה, הוא תמיד נאלץ לעזוב לפני השחר.
אז בינתיים השולמית נהנתה משני העולמות, גם מתענוגות הארמון וחברותיה החדשות, וגם מאהבת המאהב המסור. אבל היו לה נקיפות מצפון. היא חלמה שוב ושוב שהיא מתעוררת בלילה והמאהב איננו. היא סורקת את העיר וכשבסוף מוצאת אותו היא נשבעת שתיקח אותו לבית אמהּ ותינשא לו. אבל כשהיא התעוררה באמת, רועדת, היא השביעה את בנות ירושלים שלא ידחקו בה לבחור בין המלך לבין המאהב לפני הרגע הנכון. החלום הטריד אותה כל כך שהיא התגנבה מהארמון ונפגשה עם המאהב, אבל אחר כך חזרה לארמון. בנות ירושלים ואנשי המלך ראו אותה מבעד לחלון ובנות ירושלים התגרו באנשי המלך על כך שהניחו לה לברוח. אנשי המלך השיבו: אין דבר, המלך מתכונן לחתונה. אפילו בת-שבע, אם המלך, בעד הזיווג. השולמית תהיה מלכת ישראל, שלמה יפסיק לרדוף שמלות, וסוף-סוף יהיה יורש ראוי לכס המלכות.
אך המלך היה מוטרד. הוא ידע על הפגישות הסודיות של השולמית עם המאהב והוא ידע שאותו היא לא אוהבת באמת. אבל הוא לא רצה לאבד אותה, אז לילה אחד הוא בא לחדרהּ בניסיון לזכות באהבתהּ. הוא הרעיף עליה שבחים עד שהמאהב לא יכל לשאת יותר. הוא יצא ממקום מחבואו וקרא תגר על המלך. הוא אמר שהשולמית שלו ותמיד תהיה שלו. אבל שלמה – לשונו מלאכות – והוא סחף את השולמית עם הבטחותיו. מוקסמת, השולמית בחרה: היא הזמינה את המלך אל "הגן" שלה.
כעבור זמן-מה יצא המלך מחדר השולמית, מתרברב בפני חבריו על שהצליח לפתות אותה. אבל דבריו היו ריקים. במקום להפוך למלכת ישראל, עכשיו השולמית היתה סתם עוד פילגש. המאהב בא לבקש את שלומהּ, אבל אחרי מעלליה עם המלך היא לא יכלה לפתוח לו. היא המציאה תירוצים כדי להרויח זמן אבל בינתיים המאהב הלך, משוכנע שהיא לא רוצה בו יותר. היא רצה החוצה וחיפשה אותו בכל העיר אבל לא מצאה אותו. היא בעצמה הגשימה את סיוטהּ. רק עכשיו הבינה השולמית האומללה עד כמה יקר לה המאהב. היא תיארה את יופיו ואת קסמו באזני בנות ירושלים וגמרה אומר: היא תמצא אותו גם אם בסוף הוא ידחה אותה.
השולמית ירדה לעין גדי, שם מצאה את המאהב בגנו. להפתעתה, במקום לנזוף בה על מעלליה, הוא נדהם ושמח שחזרה אליו. יחד עלו לארמון כדי לארוז ולחזור לכפר, שם יתחתנו. רק אז הכתה בה הרדידות של חיי הארמון – אנשי המלך התיחסו אליה כאל רקדנית הַרְמוֹן, ואז יצא המלך שלמה בכבודו ובעצמו, שיכור, ובאותה לשון חדה שבה פיתה את השולמית הוא תיאר את הגוף שלה לאזני כל. רק כשהתחיל לגולל בפרטי פרטים את מה שקרה מאחורי הדלת נכנסה השולמית בדבריו והודיעה על בחירתה אחת ולתמיד. היא תחזור עם המאהב שלה את הכפרים, שם האביב במלוא הפריחה.
השולמית והמאהב, יחד עם בנות ירושלים, ירדו שלובי-זרועות לעין גדי. לרגע תקפה אותה חרדה – אולי קנאתו תתגבר על אהבתו? אבל המאהב הרגיע אותה באומרו שאפילו מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתו. הם פגשו באחיה החורגים של השולמית, שעדיין ראו בה ילדה מציקה (ורצו להשאיר את ירושתה במשפחה) והכריזו שישמרו עליה טוב-טוב מכאן ואילך, אבל השולמית השיבה בתוקף שגם הגוף שלה וגם הכרם שלה הם שלה לעשות בהם כרצונה. היא והמאהב סיפרו לחבריהם על הרפתקאותיהם (ולא חסכו מהמלך מילים נוקבות) ואז הלכו רק שניהם לממש את אהבתם.
-סוף-
תקציר זה מבוסס על קריאה פשוטה ומילולית של שיר השירים. הסיפור על רחיצת השולמית במעין הינה אגדה עתיקה מחוזקת ע"י שם המעין – "מעין השולמית" ושם הנחל – "נחל שולמית", שניהם בעין גדי. יכולתו של שלמה להבין את שפות החיות מובאת ברש"י על מלכים א' ג' ט"ו. ניתן לקרוא את הקללה שהוטלה על מי שמגלה את סוד הבושם ברצפת הפסיפס של ביה"כ העתיק שבעין גדי עד היום הזה.
